| [1] | ויהי דבר־יהוה אלי לאמר |
| [2] | בן־אדם שים פניך על־הר שעיר והנבא עליו |
| [3] | ואמרת לו כה אמר אדני יהוה הנני אליך הר־שעיר ונטיתי ידי עליך ונתתיך שממה ומשמה |
| [4] | עריך חרבה אשים ואתה שממה תהיה וידעת כי־אני יהוה |
| [5] | יען היות לך איבת עולם ותגר את־בני־ישראל על־ידי־חרב בעת אידם בעת עון קץ |
| [6] | לכן חי־אני נאם אדני יהוה כי־לדם אעשך ודם ירדפך אם־לא דם שנאת ודם ירדפך |
| [7] | ונתתי את־הר שעיר לשממה ושממה והכרתי ממנו עבר ושב |
| [8] | ומלאתי את־הריו חלליו גבעותיך וגיאותיך וכל־אפיקיך חללי־חרב יפלו בהם |
| [9] | שממות עולם אתנך ועריך לא תישבנה וידעתם כי־אני יהוה |
| [10] | יען אמרך את־שני הגוים ואת־שתי הארצות לי תהיינה וירשנוה ויהוה שם היה |
| [11] | לכן חי־אני נאם אדני יהוה ועשיתי כאפך וכקנאתך אשר עשיתה משנאתיך בם ונודעתי בם כאשר אשפטך |
| [12] | וידעת כי אני יהוה שמעתי את־כל־נאצותיך אשר אמרת על־הרי ישראל לאמר שממה לנו נתנו לאכלה |
| [13] | ותגדילו עלי בפיכם והעתרתם עלי דבריכם אני שמעתי |
| [14] | כה אמר אדני יהוה כשמח כל־הארץ שממה אעשה־לך |
| [15] | כשמחתך לנחלת בית־ישראל על אשר־שממה כן אעשה־לך שממה תהיה הר־שעיר וכל־אדום כלה וידעו כי־אני יהוה |